אלכסנדרה היא מנהלת בבנק השקעות צרפתי והיא עוברת איתו ממקום אחד בעולם למקום אחר. היא חברותית ואכפתית. כאשר היא מתמקמת בטוקיו, היא מאוד מרוצה מעצמה אך המשפחה שלה פחות מתלהבת מהמעבר ממיקומם הקודם, הונג קונג. הילדים רבים, הבעל עדיין נמצא במיקום הישן והם רק מתחילים להתארגן לחיים החדשים שלהם בטוקיו.
אם בתחילת הסרט, אנחנו חושבים שמדובר בסוג של קומדיה שמדגישה את ההבדל בין המנטליות היפנית הקפדנית עד כדי גיחוך, לבין הצרפתיה הפתוחה והשמרנית פחות, מהר מאוד אנחנו מבינים שזה לא סרט שכזה.
בנסיונה לצאת בסדר עם כולם, אלכסנדרה לא מתרגשת יותר מדי לאחר רעידת האדמה והצונאמי שפגעו ביפן אחריו. גם כשמתחילות השמועות על הפגיעה בכור הגרעיני בפוקושימה והתובנה שהממשל היפני לא מספר את האמת לאמיתה לא מצליחה לחלץ אותה מהמחויבות שלה לחברה ובעיקר לעובדיה.
כך היא נחשפת לפחד היפני וגם לבהלה הגדולה בקרב הזרים הרבים שגרים ביפן ובפרט בטוקיו ומתחילה להבין מצד אחד את המחוייבות של החברה שבה היא עובדת אליה ולעובדיה, וגם את המחוייבות של צרפת אליה ולמי שמנסה להמלט מיפן בעת מצוקה.
הסרט אנושי מאוד ומצליח לשקף את מה שבאמת קרה, באחד האסונות הגדולים של השנים האחרונות ונותן לנו תובנות יפות על החיים, מחוייבות, עבודה ומשפחה.
"טוקיו רועדת". צרפת 2021, 101 דקות. בימוי: אוליבייה פיון. שחקנים: קרין ויאר, סטפן בק, יומי נריטה.
