מא הוא איכר קשה יום, וכשאני אומר קשה יום אני מתכוון לזה. את הכל הוא עושה בשתי ידיו, ובבעלותו חמור ועגלה ואפילו בית אין לו. כמו שהוא מנצל את החמור ככח עבודה, כך השכנים והמשפחה משתמשים בו כסוג של כח עבודה זול ואומלל.
הסרט נפתח באומללות הדדית – שידוך די עלוב שמחבר בין מא לגוייניג, אישה מסכנה שמשפחתה מנסה למצוא דרך להוציא אותה מהבית ומהתלות בהם. הזוג אומלל מדי בכדי אפילו להתנגד לשידוך המוזר.
אבל עם הזמן, הזוג לומד איך להתמודד אחד עם השני וסוג של אהבה מתפתחת בין הזוג שמנסה להתחיל ולבנות סוג של חיים ביחד על בסיס חול, בוץ והחמור.
הסרט הוא דרמה סוחטת דמעות, פתאום אנחנו מבינים כמה שאנחנו אוהבים מאוד את הדמויות ועוד יותר את האהבה בינהם ואת הבית שהם בונים במו ידם באמצע שום מקום בכפר הזה בצפון סין, שכל מי שיכול לצאת ממנו כבר עף לעיר הגדולה ממזמן…
מרגש, ודורש סבלנות לסיפור העצוב הזה. בסין הסרט היה הצלחה גדולה, לפחות בשבועיים הראשונים שבו הוא הוצג… הביקורת הסמויה שבו, על כך שהרשויות אטומות למשמעות של רילוקציה לאיכרים המסכנים, המשמעות של כמות העבודה הפסיכית שלהם בתמורה לגרושים בעוד שהשכנים מקבלים סכומים גדולים בכמה על הריסת מבנים ״ריקים מאדם״ שבהם האיכרים העניים שוכנים – לא באו טוב להנהגה הסינית ״שהעלימה״ את הסרט מהאקרנים במדינה.
"הבית שלנו – Return to dust". סין 2022, בימוי: לי ריג'ון. משחק: וו רנלין, האי קינג. 133 דקות. מנדרינית.
