גיימרים: שם זמני
גל פרידמן: שם תמידי
לפני שבועיים, ביום בהיר ושטוף שמש, יצאתי לאכול צהריים עם חבורת מתכנתים מסטארטאפים שכנים באזור דרום תל אביב. בתור מי שעובדת מול מסך המחשב כל היום, לארוחת הצהריים יש תפקיד חשוב ומשמעותי בחיי – חשוב גם לעניין שביעות הרצון (שנובעת בעיקר מהמעבר המהיר מבחורה רעבה לבחורה שבעה) וכמובן, חשובה לעניין החברתי. מסתבר שככה זה כשעובדים בחברה של 3 אנשים בלבד – המעגל החברתי מתרחב בהדרגה גם לשאר הסטארטאפים שבאזור. ככה, מצאתי את עצמי אוכלת צהריים עם 8 אנשים נוספים. אנשים שאת חלקם היכרתי לפני אך את רובם לא. ביניהם, היתה גם גל פרידמן, בחורה שבלטה בנוף השולחן עמוס המתכנתים הגיקים שאיתם ישבנו לאכול. חסרת טלפון נייד (גם לא מהדור הישן) ועם עבודה זמנית שקשורה להפקות קולנוע אי אפשר להאשים אותי שבחרתי בה כמעניינת ביותר בשולחן. אמירה אחת שלה בדמות "אתם גם ככה לא עושים כלום כל היום בהייטק, משחקים במחשב ונמצאים בפייסבוק" הובילה אותנו לשיחה ערה על השותפים הקודמים של גל דירה. שותפים שעליהם החליטה גל לעשות סרט. שותפים, שאכן ישבו ושיחקו כל היום מול המחשב.
גיימרים: שם_זמני
שפיצר ואורי הם שני שותפיה של גל לדירה בירושלים. מלומדים, בעלי תארים ויוצאי חברות הייטק, השניים מבלים בשנים האחרונות את ימיהם מול המחשב, סגורים בתוך ארבע קירות, בעיקר משחקים במשחקי מחשב, מבחירה. כשהם לא משחקים מול המחשב הם משחקים שח או "שוודי" (משחק שח מרובה משתתפים) אחד מול השני. אפשר להגיד שמשחקים הם חייהם.
מבלי לראות את הסרט דמיינתי בעיני רוחי שני חברה מדוכאים, אפורים ומשעממים, 'גיקים הארד-קור', לבנבנים מהסתגרות, חולניים ושדופים. כאלו שבעיקר יעוררו בי רגשות רחמים. בפועל, האמת הצליחה לחבוט בי, למרות השדיפות והלבנבנות הבוהקת שלהם שאכן תאמה את דמותם המשוערת, שפיצר בן ה-30 וקצת מתגלה כבחור מלא חיים וצחקני, אחד שהייתי שמחה מאוד להיות בסביבתו, כזה שהאושר שלו מדבק. אורי מצידו, מצטייר כבעל אינטליגנציה רגשית גבוהה, כאיש שיחה מעניין וחבר מהטובים שאפשר לבקש. הופתעתי.
טריילר רשמי: גיימרים (שם זמני)
אחרי צפיה בסרט גיימרים: שם_זמני, שמוקרן כיום בפסטיבל דוקאביב, פגשתי את גל, יוצרת הסרט, לשיחה קצרה על החיים. המסקנות, לפניכן.
תהיות ומחשבות: שיחה על הא ודא
גל משחקת שח מט מגיל צעיר כתחביב. כשעברה לירושלים, בהיעדר חברים למשחק, נאלצה ליסוע עד לרוטשילד בתל אביב כדי לשחק. כך, בקבוצת השחמט של ימי שלישי (קבוצה שאגב גם הולידה זוגיויות משגשגות וחברויות ענפות), היא הכירה את שפיצר ואורי. הם התיידדו, שמרו על קשר וכשהחליטו לעבור דירה היא הוזמנה לגור איתם. בפועל, הם חמישה שותפים בדירה אבל בסרט רואים רק את שלושתם – גל (יוצרת הסרט), שפיצר (המחוייך והמאושר) ואורי (החבר שכולנו היינו רוצים לעצמנו). שניים נוספים נעלמים מעין המצלמה. אותם אגב, היא לא הכירה לפני הסרט. ובעצם גם לא במהלכו. כשהתעניינתי מה הקשר בין כל החמישה נענתי בצורה קונקרטית, כזו שתואמת מאוד את האווירה שעולה מהסרט –
- "עם אורי – היו לי שיחות נפש, היינו יוצאים להסתובב עם מלכה הכלבה ולדבר
- שפיצר – היתה בעיקר תקשורת קונקרטית, מה לקנות, תשלומי דירה וכו'. בעיקר בצ'ט
- שותף רביעי (שמו שמור במערכת) – היו לעיתים במיילים
- שותף חמישי (גם שמו שמור במערכת) – לא הייתה לי תקשורת איתו"
"משחק משחק משחק ואז הולך לישון" שפיצר מתאר את קשיי היומיום
זה לא מלחיץ לגור עם ארבעה בנים, כששניים מהם בכלל לא מתקשרים?
"לא חשבתי על זה במונחים כאלה. עכשיו אני גרה בשכונת התקווה, שואלים אותי אם זה לא מלחיץ אותי אבל זה לא. אני לא חושבת על זה ככה."
מתי הבנת שמה שקורה בבית שלך הוא חריג ואיך התרגילון הפך לסרט?
"הסרט <גיימרים: שם זמני> התחיל כתרגיל ללימודים בבצלאל. הוא היה אמור להיות קטן ונהפך עם הזמן לסרט דוקומנטרי באורך של 40 דקות" גם מול השותפים שלה, שפיצר ואורי, זה התחיל כבקשה לצלם אותם לתרגילון ללימודים. כשהם הבינו שזה מתעצם והופך למשהו יותר גדול – כבר לא היתה דרך חזרה, "אבל הם אוהבים אותי ואני אותם וזו לא היתה בעיה."
"כשהתחלתי לצלם והבאתי קטעים לכיתה – ראיתי שאנשים מתרגשים, מתעניינים, למרות שלא לגמרי הבנתי למה. אורי ושפיצר מצידם חשבו שההתלהבות הגיונית, כי הם חיים אורח חיים שונה, הם "גיימרים" (Gamers). רק אז נפל לי האסימון – הם עושים את מה שהם באמת אוהבים. את מה שכולנו חולמים עליו." מעניין שרק בזכות תגובות של אחרים הצליחה לראות גל שמה שקורה סביבה הוא חריג. בדיוק כמו גיבורי הסרט גם היא לא חושבת במונחים 'נורמטיבים'' ואולי היה צריך מישהו 'שונה' כדי לייצר סרט כזה על אנשים 'שונים' מסוג אחר.
את חושבת שהמגורים איתם השפיעו עליך בצורה כלשהי? (נהיית טכנולוגית יותר? או אולי בדיוק להפך?)
"מה שהשפיע עלי בעיקר במגורים איתם זה הפתיחות המחשבתית, היכולת לראות דברים קצת אחרת. הם אנשים שלמדו, עבדו והחליטו לקחת חופש מהחיים. יש כאלה שנוסעים לשנה לחו"ל ויש כאלה שהופכים ל'גיימרים'. הם גרמו לי להסתכל באמת על מה שאני עושה, לנסות ולהבין איפה ואיך אני עושה בחיים, ביומיום, את הדברים שאני באמת רוצה לעשות. שניהם אנשים מאוד מקבלים, מאוד אינטליגנטים. היה לי הרבה מה ללמוד מהם. מבחינת הטכנולוגיה הם נתנו לי מחשב וטלפון. בעיקר כדי שיהיה להם איך לבקש ממני חלב אם אני מחוץ לבית." היא סיימה את ההסבר בנימה מחוייכת, כזו שתואמת מאוד את רוח החיים בביתם המשותף.
גם הפעם גל לא מנדבת מידע עצמאי אלא נשענת על תגובות של אחרים, אוחזת בצד האנתרופולוגי, ה'זבוב על הקיר' שאולי בזכותו הצליחה לייצר את הסרט המדובר. "התגובות של אנשים היא שהסרט נותן נימה מאוד חיובית על שפיצר ואורי. לי היה חשוב להציג את המציאות הזאת שהיא גם התפיסה שלי – החיים שלהם לא יותר שליליים או יותר חיוביים מחיים של אנשים אחרים. הם אנשים שמחים, ואני מאמינה להם."
גל מסבירה שהיא אכן לא יכולה להתעלם מהשוני, אבל לדעתה הוא לא לכיוון מסויים, הוא פשוט שונה. מבלי לזלזל בשוני הזה, היא בוחרת שלא לגנות אותו, היא לא רואה בו משהו רע. היא כן מצליחה להבין למה אחרים מוצאים באורח החיים הזה את השלילי – חיים מול מחשב, לא יצרניים ולא לפי הנורמות החברתיות הקיימות, אבל היא לא שותפה לתחושה הזאת וזה אכן עולה בצורה ניכרת מהסרט. בכל זאת, לא יכולתי שלא להקשות, שפיצר, שמוותר אפילו על מפגש המשפחה שלו משום שהוא פשוט לא מעוניין לצאת מהבית – מתקדם לכיוון השלילי הזה לדעתך?
"אני לא יודעת. הרבה אנשים אומרים שהם לא הולכים להתחתן ובסוף מתחתנים. הוא מוכשר, ומוצלח. אם צריך הוא יוצא מהבית, אפילו לדייטים. לא ראיתי את זה קורה, אבל… אני לא דואגת לאנשים באופן כללי. אני מקווה שיהיה טוב. אני לא יודעת. אני לא דואגת לו."
את הסרט עשתה גל כאמור בלי תקציב, כחלק מתרגיל ללימודים שהתעצם למימדים הנוכחים שלו, 40 דקות ו-42 שניות של סרט דוקומנטרי על אורח חיים מעט שונה. כששאלתי אותה לגבי חרטה, התלבטויות או דברים שהיתה רוצה לעשות אחרת ענתה בלי היסוס שבעיקר היעדר התקציב מהווה כיום מכשלה. "בתהליך העבודה עצמו, העורך – אופק גלבוע, משך לכיוון הקולנוע ואני משכתי לכיוון האמנותי. אני רציתי מופשט והוא רצה נהיר וקולנועי וזה מה שיצא – הסיפור על שני הגיימרים הירושלמים. אני לא גדלתי עם טלויזיה, אני נרדמת בקולנוע והשילוב של שנינו, של אופק ושלי, הולידו את הדבר הזה. עד היום אני עובדת עליו. אם היה לי תקציב – אני חושבת שיש עוד מקום לשפר, אבל לשמחתי הרבה אנשים אוהבים אותו כמו שהוא."
לסיכום, יש מבחינתך מסר לסרט?
"כל אחד יוצא ממנו עם מסר אחר, אבל אני חושבת שצריך באמת לשים לב מה החברה מצפה מאיתנו ומה מתוך זה אנחנו רוצים לקחת.
צריך לחשוב יותר לפני שמצייתים לנורמות החברתיות בעיניים עצומות. אולי לא כל אחד צריך ללכת לאוניברסיטה, אולי אפשר לעשות משהו אחר שיתפתח לדברים טובים."
לי, כאחת שדווקא חיה בתוך הנורמות עד כמה שאני מצליחה לראות, הוא ללא ספק גרם לחשוב. מומלץ בחום.
קישורים שכדאי להכיר
<הסרט עוד לא זמין באינטרנט או לקניה, אפשר להתעדכן על מועדי ההקרנות בעמוד הפייסבוק של הסרט.>
לדיון בנושא: אמנות: <גיימרים:שם_זמני> סרט חובה
