ביקורת: המלצה לסדרה: כשנגיע לגשר…

ב-2011 שודרה העונה הראשונה של "הגשר", סדרת מתח דנית/שוודית על רוצח סדרתי עם אג'נדה אשר בהניחו גופה בדיוק, אבל בול בין גבול קופנהגן ומלמו, מחבר זוג מוזר של בלשים, אחד מכל צד של הגשר, האחת משוודיה והשני מדנמרק לפעול יחדיו לפיצוח המקרה. הבלש הדני, ממשטרת קופנהגן, מרטין רוד, הוא איש מבוגר, בעל לב זהב והמון כוונה טובה אשר שנים של מאבק בפשע הותירו צלקות ועייפו את לוחם הצדק האבהי. שותפתו למקרה, סאגה נורן, שונה ממנו בעליל, צעירה בלונדינית על סולם האספרגר, חסרת הבעה ורגש (למראה), בטוחה בצדקתה, מלאת אנרגיה ותוכחה שלא תתן לדבר לעמוד בדרכה. העונה הראשונה, כאמור, הסתיימה והעונה הבאה תחל רק בספטמבר. בעוד אנו ממתינים בסבלנות למקור, רשת FX מביאה אלינו את הגרסא האמריקאית, דנמרק היא מקסיקו ושוודיה היא ארה"ב. מרקו רואיז המקסיקני (דמיאן ביכיר) הוא אותו בלש בעל לב הזהב, טרוט העיניים וסוניה קרוס (דיאן קרוגר) היא הבלונדינית חסרת ההבעה. rn

העלילה מסתבכת, אבל היא נפתחת כל כך יפה וכל כך חלק שבאמת אגזול לכם חלק מההנאה אם אמשיך לספר. דעו זאת, הרצח על הגשר הוא רק קצה הקרחון. פרק שני כבר מכיר לנו דמויות חדשות וסיפורים נוספים ורגעי התדהמה מפעירי הפה רק נעשים תכופים יותר ככל שהסדרה מתקדמת, כך נדמה. rn

ללא עוררין, הסדרה המקורית היא הגרסא המוצלחת בין השתיים. אוירתית, הניכור והקור הדנשוודי, נושב וחודר אל מתחת לעור, השפה הזרה, שיר הפתיחה המלנכולי והמקסים (ממליצה), המשחק האדיר של הדמויות הראשיות והקצב. משהו בקצב האירופאי שבה אותי כאן. אמריקאים אוהבים את הכל גרנדיוזי, צבעוני ומוגזם. לצורך המחשה, יש קטע שהבלשית מתקשרת אל הבלש, עוד לפני שהם יודעים שיצטרכו לעבוד יחד, היא מתקשרת באמצע הלילה, מעירה אותו. הוא אומר לה שיבדוק בבוקר והיא לא מוותרת. כשהיא שואלת "מי יכול לבדוק זאת עכשיו?" בגרסא האמריקאית, רואיז נאנח, מוריד את השפופרת, מגלגל עיניים עד התקרה, שואל "פורקה?" ("למה?" בספרדית), שוב נאנח, משפשף את פניו ובטון נכנע מסכים לה. אותה סצנה כמעט מילה במילה, הבלש מקופנהגן, מגיב במצמוץ שפתיים איטי לפני הכניעה. זה כל מה שהוא עושה. זה כל כך אמיתי וכן, אתה כל כך מבין אותו פתאום, היא כל כך מעצבנת אותך רק מהתגובה המינורית הזאת כי זה אמיתי. קטן וקולע.

השוואת בלשיות; סאגה לעומת סוניהrn
זה לא קל לשחק אספרגר. זה עוד יותר קשה כשמכוונים לקהל אמריקאי שלא מבין רמיזות. סוניה האמריקאית לא מצליחה להעביר את עיני האיילה, תחושת האבודה והמונוטונית כמו סאגה, שבאמת נדמה שלא מבינה למה אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. התמימות, הנכות אפילו של סאגה לא מיתרגמת היטב אצל סוניה. בסוניה מורגש משהו קצת יותר תוקפני, תוכחני באינטונציה, בהתנהגות, היא הרבה יותר "דווקא" מאשר אבודה. המשחק של קרוגר כמעט מרגיז, אבל בשביל אמריקה, אני מאמינה שזה מספיק טוב להתחיל להזרים אליה את המועמדויות לפרס על משחק.

סך הכל, מסתמנת כמו רכישה מצויינת ל- FX. זה ה"דה קילינג" שלהם. יש במה להתגאות, ויש למה לצפות. בינתיים שודרו רק שני פרקים המוכיחים שמדובר בסדרה מרתקת. rn
מומלץ עד חובה לצפות.rn