ביקורת: סדרה לסופשבוע – פני דרדפול, אימה לונדוני במאה ה-19

פני דרדפול הנו כינוי לחוברות סיפורי אימה בהמשכים, ספרות זולה אם תרצו, אשר היו מאוד פופולריות במאה ה-19 בבריטניה. בהיותן מיועדות לצעירי מעמד הביניים, עלו אך פני אחד ומכאן שמן. פני – מחיר גיליון, דרדפול (נוראי/אימתני) – התוכן.

והנה מגיעה הסדרה, בהפקת שואוטיים (הומלנד, דקסטר, קליפורניקיישן) בשילוב צוות מנצח, יוצר הסדרה – ג'ון לוגאן ("גלדיאטור", "הטייס", "סקייפול") יחד עם המפיק סם מנדז (שביים את "אמריקן ביוטי", "הדרך לפרדישן" וגם "סקייפול"), שניהם אגב עובדים עכשיו יחד על "בונד 24" האמור לצאת לאקרנים ב-2015. כנראה שדניאל קרייג לא דורש יותר מדי הכוונה, כך מוצאים להם מעט זמן עם משקה מנוער, לא מעורבב ביד ויוצרים לנו סדרת אימה תקופתית בת שמונה פרקים.

סר מלקולם (טימותי דלטון) הוא ג'נטלמן מבוגר ועשיר אשר מקדיש את חייו לחפש בחורה יקרה לליבו אשר אבדה לו. בכדי למצוא אותה הוא נעזר בסוג של מכשפה-יידעונית יפיפייה בשם ונסה אייבס (אווה גרין, "קזינו רויאל". מי אמר בונד ולא קיבל…תפקיד בהפקה?). החיפוש אינו פשוט, ועשוי לגרור את השניים למקומות מסוכנים ביותר. אייבס מוצאת את אית'ן צ'נדלר (ג'וש הארטנט), צלף אמריקאי מעולה המופיע ביריד נודד, עם פאה, שפם וכובע מטופש, אבל רואה בו מעבר לכל זה. אייבס מציעה לצ'נדלר עבודה של לילה אחד בלבד, לשם הגנה, תמורת תשלום ומחר יוכל כבר להמשיך עם היריד שלו לפריז.
אייבס רואה מעבר לשפם המגוחך והפיאה. היא מזהה את הפוטנציאל שבו. וזה בדיוק מה שצ'נדלר זקוק לו. הרפתקה ומישהו שיאמין בו.

די במהרה מתבהר גם לצ'נדלר וגם לנו למה הוא נדרש להיות שם. בלילה הלונדוני של פעם, עם הסמטאות הצרות, יצורי האופל המפחידים ותמונות זוועה של ספק מציאות ספק פנטזיה ודם, מוצאת עצמה השלישיה הלא ממש עליזה זקוקה נואשות לעזרתו של סטודנט צעיר, מבריק ומתנשא אותו משחק הארי טרדאוואי. מה קורה בלילה הזה, וכיצד הוא מסתיים, אני אשאיר לכם לגלות לבד.

טימותי דלטון שזרקה השיבה בשערו, עדיין מגלם נפלא את תפקיד האדון הרדוף, מלא חרטה וכמיהה בו זמנית. אווה גרין מצוינת בתור המסתורית, קשה לפענוח בעלת המבט המקפיא, הארי טרדוואי משחק מאוד מיוחד, והארטנט, לא רע.

אני יכולה להבין מדוע ניתן לסדרה שמה. ההרגשה הכללית היא אכן ספרות ריגוש אימתני לעניים. הרבה טקטיקות הפחדה, הבהלה וגועל שכבר ראינו בעבר, ואולי אף מיצו את עצמן – חוזרות כאן בגדול. והרבה. המנגינה המותחת, הצילום של מעבר לכתף, אפילו הברקים והרעמים ותמונות זוועה, אין חידוש. מבחינת האימה פרופר – זה יכול להיות באותה מידה גם סרט מ-1980, זה פשוט, זה טהור וזה קלאסי.
האווירה הגותית מצמררת, התלבושות, התפאורה, הרחובות באמת נראים גזורים מתמונה ישנה של המאה ה-19 בלונדון.

ההצצה המתונה לעולם שמעבר, לעולם הפנטזיה, משאירה אותנו מתוחים ועל קצה הכיסא בחלקים מסוימים, והדיאלוגים, על אף שמעט צפויים, קצרים ומסתירים יותר מאשר מגלים. בהתחלה, אייבס אומרת לצ'נדלר "אתה יותר מסובך מכפי שאתה נראה", ונדמה שזה נכון כלפי כל דבר בסדרה. מעבר לכך, אספר בלי לספיילר, כי חלק מהקונספט של הסדרה, הוא להביא לחיים דמויות שאנחנו כבר מכירים מהספרות האנגלית, אז צפו להפתעות.

לפי הפרק הראשון, זו סדרה אשר תפורה למי שאוהב אימה ועל טבעי. לשם כיוונו לדעתי. למכורי הזוועות והמתח.
לעומת נאמר, "סיפור אימה אמריקאי", שמשך הרבה צופים שלאו דווקא העריצו את הז'אנר, רק בגלל החדשנות שבו, ההפתעות והטוויסטים (להוציא את העונה האחרונה, שהיתה פשוט עלבון לצופים)

אם אתם מחובבי הז'אנר, כמוני, אני מאוד ממליצה. פני דרדפול מעניין, זז, בנוי טוב, אבל יותר מותח וקריפי מאשר באמת נוטע פחד.