הקדמה
בהמשך, פגשנו את ASW בסדרת מבחני המדפיים, שם נבחנו ה-Cantius 212, אחיו הקטן של ה-612 שייסקר כאן, וה-Genius 110. "הגאון" אף הגיע לישורת האחרונה והפסיד בנקודות לרמקול השנה של האתר, ה-KEF LS50. התחושה הכללית שעלתה מהמבחנים ההם הייתה שהרמקולים המדפיים של ASW הם מעט אגרסיביים או in your face על כל טווח התדרים, אך נהנים מהפרדת כלים טובה מאוד ופאנצ'יות מרשימה. על ה-Genius 110 אפילו נאמר: "הוא היחיד שהתקרב לתחושה של האזנה לרמקול רצפתי קטן".
עכשיו אנחנו מגיעים ל-ASW Cantius 612. לא סאבוופר צנום, ולא רמקול מדפי צנוע, אלא רמקול רצפתי גבה קומה ועתיר קילוגרמים – בגובה של 120 ס"מ ומשקל של כמעט 40 ק"ג ליחידה, אין ספק שמדובר הפעם במתמודד במשקל כבד!
אבל לפני שנתחיל, חשוב מאוד להבהיר כי ביקורות רמקולים הן בסך הכל עוד חוות דעת על מוצר כזה או אחר, ולכן כל מי שמסתמך עליהן כדי לבחור רמקולים לשימושו והנאתו האישיים חייב לקחת בחשבון שהדעות והמסקנות מכל ביקורת הן אישיות, גם אם הן מבוססות במידת מה על נתונים טכניים, מדידות אובייקטיביות, כשרון (כתיבה ו/או שמיעה), נסיון וכדומה. אף אחד מהנ"ל לא מחליף בדיקה השוואתית אישית ומעמיקה בין רמקולים שונים, ועדיף לאין שיעור שהיא תתבצע עם אותם רכיבים (מקור, הגברה וכו') ובאותו חלל שבאמצעותם יחווה הרוכש הפוטנציאלי את המוזיקה בעצמו.
רקע
מאפיינים טכנולוגיים
עיצוב ואיכות בניה: הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול! ה-612 מתנוסס לגובה של 120 ס"מ, ומגיע בשלל גימורים, כולל שחור פיאנו מבריק ומרשים ביותר, כפי שהגיע אלי. יש לו גרילים מגנטיים שמכסים כמעט את כל פני הרמקול, והסידור הסימטרי של האלמנטים מוסיף לדעתי עוד כמה נקודות לעיצוב הרמקול כאשר מורידים את הגרילים.
- טוויטר – 25 מ"מ כיפתי, ממברנת משי
- מיד – 2 אלמנטים, 150 מ”מ, ממברנת סיבי פחמן
- באס – 2 אלמנטים, 220 מ”מ, ממברנת סיבי פחמן
- טווח תדרים – 28Hz-30KHz (לא ידוע טווח ה-dB שבו נמדד נתון זה)
- רגישות – 92.8dB
- עכבה נומינלית – 4 אוהם (טווח בפועל של 4-8 אוהם)
- הספק נומינלי – 180W (עד מקסימום של 300W)
- מידות – 120 ס"מ גובה / 25 ס"מ רוחב / 40 ס"מ עומק
- משקל – 39 ק"ג ליחידה
מבחני האזנה
ציוד: מגבר סטריאו היברידי משולב Cayim H-80A, כבילה של Analysis Plus, ממיר JDS Labs ODAC, מחשב נייד Lenovo X240 וקבצי אודיו דיגיטליים באיכות גבוהה (MP3 320 Kbps ו-FLAC).
חלל: אלה רמקולים גדולים מאוד ולכן נבחנו בחלל ייעודי שבדיעבד ייתכן שהוא בכל זאת היה קצת "קטן עליהם". החלל הינו באורך של 5 מטרים על רוחב של 3.5 מטרים, וגובה של כ-2.2 מטרים, בעל רצפת פרקט, שני חלונות קטנים מצד ימין וחלון גדול בחלקו האחורי (כמטר מאחורי עמדת ההאזנה), וללא טיפול אקוסטי מיוחד.
השיר הפותח את האלבום שהחזיר את ג'נסיס לכותרות 5 שנים אחרי האלבום המצליח ביותר בהיסטוריה של הלהקה הוותיקה, והיה בדיעבד גם האלבום האחרון שהלהקה הוציאה יחד עם פיל קולינס. ביחד עם האלבום הקודם שלהם, Invisible Something, זהו אחד האלבומים הכי פופולריים של הלהקה בכל הזמנים, אם כי שניהם הושפעו מאוד מקריירת הסולו של פיל קולינס, ושניהם רחוקים למדי משורשיה הפרוגרסיביים של הלהקה בשנות ה-60 וה-70. האלבום הזה נחשב גם להומוריסטי בזכות שני הלהיטים הזכורים ביותר ממנו: We Can’t Dance ו-Jesus He Knows Me.
בניגוד לשני השירים הללו, הקטע הפותח את האלבום, No Son of Mine, הוא שיר יותר "רציני", המתחיל בתקתוק של מטרונום, אליו מצטרף קיק דראם ואז גם גיטרה חשמלית ואורגן. אחרי האינטרו מגיעה השירה הדרמטית של קולינס, המתארת ברגש רב יחסים רעועים בין הבן האובד השב הביתה, ואביו שמעולם לא סלח לו על שעזב מתלכתחילה. לשירה מתווספת בשלב כלשהו חטיבת תופים קצבית מאוד, אליה עוד נחזור.
השיר הזה מוציא את כל הדברים הטובים שיש ל-Cantius 612 להציע: המטרונום עדין אך ברור, הקיק דראם עמוק ומלא מבלי להישמע נפוח כלל, הבמה הכללית גדולה באופן מרשים ביותר, הקול של קולינס מתקתק וישיר, אך לא משתלט על הבמה, והתופים – אוי התופים! בסוף הבית הראשון מגיע הסנייר דראם המפורסם של פיל קולינס, שנשמע פשוט כמו יריה של אקדח. חבר שלי תמיד אומר שאין אף אחד בעולם שיכול לשחזר את "הפצצות" של פיל קולינס על התוף הזה, והרמקולים הללו מביאים את המחמאה הזאת לשיא חדש.
השיר הלפני האחרון ביצירת המופת OK Computer הוא לעניות דעתי השיר הטוב ביותר באלבום, וחברי הלהקה צוטטו מספר פעמים באומרם שזה אחד השירים החזקים ביותר שהם אי פעם כתבו. לכמה מהקוראים הוא יהיה אולי מוכר מהעונה הרביעית של הסדרה "עמוק באדמה" (Six Feet Under), בפרק שבו הגיבורים עורכים מכירה בחצר ביתם, שבסופה מחליטה הבת הצעירה לשרוף את כל מה שנשאר והשיר מתנגן על רקע השריפה. זה גם אחד השירים היותר זכורים מהופעתה האחרונה של הלהקה כאן בארץ, אי שם בקיץ 2000, במסגרת סיבוב ההופעות של האלבום Kid A.
השיר מתחיל עם חריקה אלקטרונית קלה, ואז נכנס באס עמוק ובשרני וגיטרה חשמלית אוורירית שניות לפני שתום יורק פוצח בשירה. השיר מגיע למספר שיאים מאוד עוצמתיים, בעוד יורק מספר על האיש הכי בר-מזל בעולם (לכאורה), ששורד התרסקות מטוס ומאמין שזו נקודת מפנה חיובית בחייו. הרמקולים עומדים בכבוד בכל מה שהשיר הזה זורק עליהם: באס מאוד עמוק ומפורט – שנשמע לעיתים מעט נפוח, ככל הנראה בגלל מגבלות החלל – גיטרה חשמלית קטלנית שמנסרת את האוויר אבל לא מעמיסה על האוזניים, והקול המינורי של יורק, שהרמקולים לא מאבדים לשניה, גם כשהמטוס מתרסק…
אחד הדואטים הגדולים בכל הזמנים של ענקי הג'אז הללו (ואולי אף בכלל..!), שמתחיל בקול תרועה רמה עם החצוצרה של ארמסטרונג, ממשיך עם נגיעות ג'אזיות רכות יותר מחטיבת הקצב והמיתרים, הקול הצלול של אלה והמחוספס של לואי. בזכות החצוצרה הדומיננטית, שילוב הכלים העדינים והקולות האדירים, זה קטע מבחן נהדר לרמקולים, וה-Cantius 612 מתמודדים איתו בהצלחה רבה.
החצוצרה אימתנית וקורעת את הבמה מבלי להישמע צורמת אפילו לרגע. הליווי של המיתרים, הבאס והתופים מתחיל מאחוריה ועובר באלגנטיות קצת יותר קדימה כשהיא נסוגה, כדי ללוות את הפעמונים בקול של אלה פיצג'רלד האחת והיחידה. כשלואי מצטרף לשיר עם קולו העמוק והמחוספס, הוא משתלב נהדר עם התזמורת, אבל יש מעט סיבילנטיות בעיצורים השורקים שלו, שדווקא לא מופיעה אצל אלה, מה שגורם לי לחשוב שזו אולי ההפקה ולא הרמקולים…
לפני עשרים שנה התפוצצה עלינו אחת הלהקות הגדולות ביותר של הניינטיז, ומהסמלים הגדולים של שובה של הסצינה הבריטית למצעדים – אואזיס – עם אלבום בכורה מופתי בדמותו של Definitely Maybe.
השיר האהוב עלי מהאלבום הזה, אחד מאלה שהמילים בו נכנסות לי ישר לעצמות הוא Live Forever. הקטע מתחיל עם שריקה חרישית ואיזה “Oh yeah” מפתיע ממש לפני שהתופים מתחילים לתת קצב – שניהם מבחנים טוב לרזולוציה של הרמקול, ואת שניהם ה-Cantius 612 עובר בציונים גבוהים, לפני שהוא עובר חיש קל להעביר באופן פאנצ'י ומדוייק את התיפוף שפותח את השיר עצמו, כמה שניות לפני שליאם גלאגר מתחיל לשיר.
הקול של ליאם גלאגר גבוה יחסית, והוא נוטה לסנן את העיצורים השורקים שלו מבעד לשיניים חשוקות, אז יש מעט סיבילנטיות גם כאן, אבל האנרגיה שבביצוע הווקאלי שלו מועברת נהדר ע"י הרמקולים, ובאיזור הדקה וחמישים שניות, כשמתחיל סולו הגיטרה, אני כבר מתמסר לחלוטין ומרגיש שאני שוב רואה אותם בהופעה החיה האחרונה שלהם בוומבלי, שעות ספורות לפני שהאחים גלאגר הודיעו לעולם בפוסט לאקוני באתר של הלהקה שהם מפרקים את החבילה באמצע סיבוב ההופעות של קיץ 2009.
אני מודה, אני בדרך כלל מעדיף סולנים ממין זכר עם קול אדיר על סולניות עם קול פעמונים. יחד עם זאת, יש כמה יחידות סגולה שאני מוכן להתמסר להן, ונטלי אימברוליה האוסטרלית כבשה אותי מהפעם הראשונה ששמעתי את Torn שלה אי שם בשנת 1997 (שהייתה ועודנה אחת מהשנים הכי חשובות בפסקול חיי…)
השיר עצמו הוא סוכריית פופ מתוקה-חמוצה, עם ליווי גיטרה אקוסטית ואותו קול פעמונים של נטלי היקרה. הבאסים נכנסים ומרגישים לי מעט נפוחים, אם כי הרמקולים מצליחים בכל זאת לחלץ מהם רזולוציה לא רעה בכלל. דווקא כאן אין כלל סיבילנטיות, ומה שכן יש זו שוב המון אנרגיה בשיר, שלא מגיעה על חשבון האווריריות והבמה הגדולה. הגיטרה האקוסטית מפנה מקום לפריטה על גיטרה חשמלית, ואפילו ה-Ooh של נטלי מצליח להרשים אותי, כשהוא מרחף הרבה מעל הטוויטרים במרכז החלל, בדיוק כמו "סולו" החשמלית שמגיעה בערך דקה אחריו וחותם את השיר.
סיכום
יש להם באסים עמוקים, פאנצ'יים ומאוד מפורטים עם נטייה קלה שבקלות "להתנפח" במקרים מסויימים, כנראה בגלל מגבלות אקוסטיות של החלל בו הרמקולים נבחנו. המידים ישירים וקריספיים, שמצד אחד נותנים המון אנרגיה לביצועים הווקאליים ולסנייר דראם הפנומנלי של פיל קולינס, אבל מצד שני יכולים בהחלט להישמע מעט אגרסיביים מדי – כמו אלבום הבכורה של אואזיס, גם Superunknown המופתי של סאונדגארדן חוגג שני עשורים בימים אלה ממש, וזכה להפצה מחודשת ממש בימים אלה, אבל היה לי לא פשוט בכלל ליהנות משירים רבים בו על הרמקולים האלה. הטוויטרים, כאמור, דווקא מפתיעים יחסית ברכותם, ומשתלבים נהדר עם המידים.
כל הנ"ל מתחברים ביחד לתת רמקולים שהם לא רק גדולים במימדיהם, אלא גם מעניקים חוויית סאונד גדולה מאוד – מהבמה הענקית, דרך האנרגיה והרזולוציה הגבוהות של הטוויטר והמידים, ועד לפאנצ'יות והעומק המרשימים של הבאסים. הרמקולים האלו מעניקים גם את הנפח – ובמרבית המקרים בלי הנפיחות – גם את הפירוט וגם את האווריריות שכל אחד מאיתנו היה רוצה לשמוע במוזיקה שלו. יתר על כן, הם עושים את זה בקלות מרשימה – אמנם הם חוברו למגבר חייתי למדי (80 וואט בקלאס A לא הולכים ברגל..!), אבל לא מצאתי את עצמי עובר את ה-25% ווליום כמעט אף פעם, כנראה בזכות נתון הרגישות הגבוה מאוד יחסית של ה-Cantius 612.
מה פחות הרשים אותי? באמת שמעט מאוד, ועדיין… מספר פעמים במהלך ההאזנות הרבות שעשיתי, זיהיתי סיבילנטיות קלה בגבוהים (צרימה או שריקה שמלווה סאונד בתדרים הגבוהים יותר של טווח השמיעה האנושית), והסאונד מהמידים מעט ישיר מדי ועלול בהחלט לעייף בשמיעה אינטנסיבית בעוצמות גבוהות. גם הבאסים יכולים להישמע נפוחים מדי מדי פעם, אם כי יש בהחלט מקום לטענות שזה יותר אפקט של חלל ההאזנה מאשר של הרמקולים עצמם, כי גם במקרים שבהם הבאס היה נפוח, הוא שמר על רזולוציה מרשימה מאוד – שילוב מאוד נדיר, לפחות לאוזניי…
בפועל, בהחלט ייתכן שזה "יותר מדי" רמקול עבור הסלון הישראלי הממוצע. יחד עם זאת מי שיש לו סלון גדול מהממוצע, תקרה בגובה כפול, או חדר האזנה ייעודי שעבר טיפול אקוסטי בסיסי של דיפיוזרים ומלכודות באס בהחלט יוכל להפיק סאונד מדהים מהרמקולים הללו. יחד עם זאת, יש לי חשש כי אנשים רבים שמעדיפים סאונד שהוא יותר laid back ופחות in your face – חובבי B&W בניגוד לחובבי Monitor Audio למשל – פשוט לא יתחברו לסאונד של הרמקולים האלה. לעומתם, מי שכן מחפשים רמקולים שהם קצת יותר "מרגשים", אך מבלי לאבד עומק או במה בשל כך, ותקציבם מאפשר זאת, בהחלט מומלץ שיתנו צ'אנס לסאונד הגדול מהחיים של ASW.
מחיר מחירון: 16,900 ש"ח לזוג
לדיון בנושא: ASW Cantius 612 – מתמודד במשקל כבד
חלק מהתכנים באתר כוללים מעת לעת קישורים לתוכניות שותפים, שעבורם האתר מקבל עמלה עם רכישה בפועל.
עמלה זו איננה מייקרת את עלות הרכישה של המוצרים.
