העלילה
לואיס בלום (ג'ייק ג'ילנהול, שעשה דיאטה קיצונית כדי להיכנס לתפקיד) הוא צעיר בשנות ה-30 לחייו שמחפש נואשות עבודה אבל נדחה בכל מקום שאליו הוא מנסה להתקבל. נסיעה מקרית ברחוב בשעת לילה מאוחרת חושפת בפניו את עולם עיתונות הפשע. עולם שבו העובדים הם קבלנים עצמאיים שמצלמים פשעים בזמן שהם מתרחשים ומוכרים את התמונות לתחנות הטלוויזיה תמורת כסף. לואיס מבין שזאת הזדמנות שהוא חייב לקחת, ומחליט להפוך לאחד כזה בעצמו. הוא קונה ציוד, מתחבר למנהלת תחנת טלוויזיה אמביציוזית וכוחנית (רנה רוסו) ומצליח בעבודה, עד שהעניינים מסתבכים. איך זה יסתיים? תצטרכו לראות את הסרט כדי לדעת.
לביקורת
מאחורי "חיית הלילה" עומד דן גילרוי, תסריטאי מוכר שזהו ניסיונו הראשון כבמאי. "חיית הלילה" מצטרף ללא מעט סרטים מעניינים כמו "וויפלאש" ו"נעלמת" שכתבתי עליהם כאן בשבועות האחרונים. סרטים מעניינים, מלאים באווירה, מותחים, משוחקים טוב ובעיקר מטרידים מאוד.
כמו "וויפלאש", גם "חיית הלילה" הוא סרט קטן יחסית שבו הבמאי הוא גם התסריטאי. בשני הסרטים הדמויות הראשיות מונעות מהרצון להצליח ולהוכיח שהם שווים משהו עד לרמה שבה הטירוף משתלט עליהם והם כבר לא רואים את עצמם ויודעים מי הם. כמו "נעלמת", גם "חיית הלילה" מתעסק בתפקודם של אמצעי התקשורת רק שהפעם יש לזה יותר דגש. ככל שהסרט מתקדם אנחנו רואים כמה אנחנו מכורים לאמצעי התקשורת, לא יכולים בלעדיהם וכמה הם יודעים ומנצלים את זה. התקשורת מכתיבה לנו את סדר היום, קובעת לנו מה נראה, על מה נדבר ואיך נגיב לזה. מתמקדת בדם, באלימות וברוע כי זה מה שמביא את הרייטינג. ממליכה כוכבים בשנייה ומורידה אותם באותה מהירות. זה מאוד מטריד והעובדה שלא מעט אנשים שהיו בהקרנה שבה צפיתי זזו בכסא באי נוחות בקטעים הספציפיים הללו מוכיחה כמה שזה נכון.
כמו בסרטים הקודמים, גם ב"חיית הלילה יש הקפדה על כל הוויזואליה והפרטים הטכניים. הצילום והעריכה מצוינים אבל, כמו ב"וויפלאש", למרות ההקפדה על כל פריים ופריים דווקא המוזיקה והקצב הם אלו שמניעים את העלילה, תורמים למתח וקובעים את הטון הכללי של הסרט. הפסקול, שאותו כתב ג'יימס ניוטון האוורד ונכתב במיוחד לסרט (כמו ב"נעלמת") הוא חצי אלקטרוני וחצי תזמורתי שתורם לאווירה הלילית המתוחה ועוכרת השלווה שבה מתנהל הסרט.
גם המשחק טוב מאוד. ב"וויפלאש" הגיבור הראשי הוא בן-אדם צעיר, אבל ישנה גם דמות מנטור מבוגרת שהיא זאת שמציתה את כל הטירוף שחבוי בו. ב"חיית הלילה" יש שתי דמויות כאלו. מנהלת תחנת הטלוויזיה שאותה מגלמת רנה רוסו וקבלן עצמאי מתחרה שאותו מגלם ביל פקסטון. שניהם משחקים טווב מאוד, אבל "חיית הלילה" הוא ללא ספק הסרט של ג'ייק ג'ילנהול. ג'ילנהול נותן הופעה טובה מאוד בתפקיד הראשי. הדיאטה הקיצונית שהוא עשה כדי לגלם את לואיס בלום עזרה לו להיכנס לעורה של הדמות תרתי משמע. הוא נראה כמו דמות מסרט מצוייר או מקומיקס עם עיניים גדולות שמכילות את כל הטירוף הזה וכמעט יוצאות מחוריהן כאשר המצלמה מתמקדת עליו בקלוז-אפ. עוד מעט מגיעה עונת הפרסים ואני בטוח ששמו של ג'ילהול יופיע בלא מעט מועמדויות לקטגוריית "השחקן הטוב ביותר" ואולי גם בזכיות.
בקיצור- כדאי מאוד לראות.
"חיית הלילה"- ארצות הברית 2014. 117 דקות. תסריט ובימוי: דן גילרוי. שחקנים: ג'יק ג'ילנהול, רנה רוסו, ביל פקסטון.
לדיון בנושא: סרט לסופשבוע – חיית הלילה (Nightcrawler)
