העלילה
עלילת "טריינספוטינג 2" מתרחשת 20 שנה אחרי אירועי הסרט המקורי. רנטון (יואן מקגרגור) חוזר אחרי שהות ממושכת בחו"ל לבית ילדותו בסקוטלנד. הוא פוגש מחדש את חבריו הטובים ספאד (יואן ברימנר), באגבי (רוברט קרלייל) וסיק בוי (ג'וני לי מילר) ומגלה שאמנם דברים השתנו, אבל הרבה נשאר אותו דבר.
לביקורת
אין כבר צורך להציג את "טריינספוטינג", הסרט מ-1996, שמבוסס על ספרו של אירווינג וולש, הצליח קופתית וביקורתית, זכה בפרסים והפך את דני בויל לבמאי מבוקש ואת יואן מקגרגור ורוברט קרלייל לכוכבים. יותר מזה. השפה הקולנועית הרעננה והמקורית שבה השתמשו בויל והתסריטאי ג'ון הודג'ס הפכו את "טריינספוטינג" לתופעה תרבותית רחבה ולקול של דור שלם. אני זוכר שראיתי אותו בפעם הראשונה בגיל 17 על מסך ענק בפארק הירקון בתל-אביב ונדהמתי. בכל פעם שבויל או אחד השחקנים נשאלו על סרט המשך ל"טריינספוטינג", הם אמרו שהם עובדים על זה, אבל דחו את העבודה עוד קצת בגלל התחייבויות קודמות של אחד מהם. רק לפני שנתיים נכתב התסריט וההפקה יצאה לדרך. "טריינספוטינג 2" יצא לפני שבועיים בבריטניה והשבוע הוא עולה על מסכי הקולנוע בארץ. החלטתי בכוונה לא לראות את הסרט הראשון שוב לפני הצפייה, כדי לבוא לאולם הקולנוע בדף נקי ובלי שום ציפיות. לצערי, במהלך ההקרנה היה קשה מאוד לא להשוות ביניהם. למרות שבאמת לא היה צריך. "טריינספוטינג 2" הוא סרט מהנה. הוא מצולם וערוך למופת והפסקול אדיר. הבעיה העיקרית שלו היא, שהוא הזכיר את הסרט הראשון.
כמו בסרט הראשון, גם בסרט הזה שולט הסגנון הקליפי. תנועות מצלמה מהירות ושימוש בכמה מצלמות במקביל, עריכה תזזיתית ופסקול שקובע את הקצב והטון הכללי של הסרט. הצילום, העריכה והפסקול עוזרים לבויל להעמיד סצינות יפות ומדהימות, שקשה מאוד שלא להתפעל מהן. הבעיה היא שרובן מזכירות את הסרט הראשון או מתכתבות איתו, מה שאוטומטית גרם לי להיזכר בו ולהשוות בין מה שראיתי פעם לבין מה שאני רואה עכשיו. מצד אחד זה חבל, כי מסרט כמו "טריינספוטינג 2" ציפיתי לקצת יותר חדשנות ומקוריות ולמשהו חדש שיעיף לי את המוח. מצד שני, גם נוסטלגיה נטו זה בסדר. בתנאי שיודעים איך להשתמש בה. . הסיפור היה נחמד וטיפה צפוי, אבל היה לו מסר עיקרי שהידהד לאורך הסרט. כולנו, בסופו של דבר, מכורים למשהו. יש כאלו שמתמכרים לסמים או לאלכוהול ויש כאלו שמתמכרים להימורים, ספורט, קניות או שימוש ברשתות חברתיות. המשחק אגב, היה שגרתי. יואן מקגרגור, רוברט קרלייל וג'וני לי מילר שיחקו בסדר ויואן ברימנר לעומת זאת, גנב את ההצגה בתפקיד ספאד
לפני סיום, "טריינספוטינג 2" מספק מנה מרוכזת של נוסטלגיה ישר לורידים. זה היה ממש כמו פגישת מחזור של השכבה מהתיכון שבה מגיעים ורואים כמה כולם השתנו, אבל ברגע אחד חוזרים לגיל הטיפש עשרה. כאשר חזרתי הביתה התנגן לי בראש השיר "17" של יורית'מיקס, שבו אנני לנוקס נזכרת בתקופת השיא שלה בצמד עם דייב סטיוארט, משווה אותה לנעורים שלה וגם מצטטת מאחד הלהיטים הגדולים שלהם. זה מה שזה היה, חזרה מתוקה לתקופת הנעורים ולא יותר מזה.
בקיצור – אפשר לראות
"טריינספוטינג 2" – בריטניה 2017. 117 דקות. בימוי: דני בויל. תסריט: ג'ון הודג'ס. שחקנים: יואן מקגרגור, רוברט קרלייל, ג'וני לי מילר, יואן ברימנר
לדיון בנושא: סרט לסופשבוע – טריינספוטינג 2 (T2 Trainspotting)
