ביקורת: Ghost Recon Wildlands

המשחק Ghost Recon Wildlands הוא קצת כמו שקית של עוגיות עבאדי.אין בה שום דבר מיוחד, הטעם לא כזה להיט, קצת מרגיש כמו בטון בין השפתיים אבל לפני שאתה מצליח להבין מי נגד מי נגמרה השקית. זה ממכר על גבול ה-OCD. כבר הפסקתי לספור את הפעמים שנרדמתי מול הטלויזיה כשהמשחק עדיין רץ ברקע. גם את אלה שהשעה הייתה 3 לפנות בוקר ושיחקתי 4 שעות ברציפות ואמרתי לעצמי 5 פעמים "טוב עוד משימה אחת ודי". אז איך הוא עושה את זה?

חברת יוביסופט (Assassins Creed, Far Cry) מביאה אלינו את סגנון הלחימה המודרני של Ghost Recon בעולם פתוח סטייל GTA. כ-600 ק"מ רבועי של יערות, הרים, אגמים, מדבריות וקוקה. המון המון קוקה. זוהי בוליביה, יפהפיה מבחוץ ורקובה מבפנים. בבוליביה הסמים שולטים בכל והקרטל שולט בסמים. הממשלה, המשטרה והילידים כולם פיונים בתוכנית של "סנטה בלנקה" – קרטל מקסיקני אכזר – להפוך את המדינה למרכז ייצוא קוקאין הגדול בעולם. תוכניתו משתבשת כשמישהו או משהו מפוצץ פצצה בשגרירות האמריקאית וחוטף משם את אחד הסוכנים הבכירים ב-CIA. במקום לשלוח לאזור משחתת או נושאת מטוסים עמוסת טילי שיוט כמיטב המסורת, ממשלת ארה"ב שולחת בחשאי 4(!) לוחמי עילית מיחידת "רוחות הרפאים" או ה-"Ghosts" על מנת לפרק את הקרטל מבפנים. עד כאן הדרמה.

המשחק מנסה לשים משקל על מהלך העלילה כאשר רבים מהמשימות וקרבות הבוסים מלווים באנימציות מעבר מרהיבות וסצנות חקירה. בפועל קיימת כאן תופעה של "מרוב עצים לא רואים את היער". על מנת להגיע אל ראש הנחש – איש מאיים עם קעקועים על הפנים וקול אפלולי בשם "אל סוואנו" שהופך לקצת פחות מאיים ברגע שמבינים שפירוש השם שלו זה "החלום" ולא יד ימינו של השטן או משהו בסגנון – יש לעבור דרך 26 בוסים ולמעלה מ-100(!) משימות. בכמות כזו קל מאוד לפתח אפטיה לסרטונים הללו כי אין בהם דבר מעבר לסימון "V" על זה שהרגת נוולון קטנטן בדרך לבוס הגדול. אך רצוי לציין שהסוף ובייחוד הסוף האלטרנטיבי שנפתח לאחר סיום המשחק בפעם הראשונה, מצויינים וראויים לשבח.

אם יש משהו שהמשחק לוקה בו בחסר זה גיוון. כל המשימות מתחילות ומסתיימות בהתגנבות, התנקשות חטיפה או חבלה. באופן מפתיע "ליווי" נעדר מהרשימה המאוד נפוצה הזו. אין טוויסטים או הפתעות כאלה או אחרות. יש לך מטרה, איך תשיג אותה זה כבר תלוי בך.
"המטבע" במשחק מורכב משילוב של דלק, תחמושת, אוכל וכדומה שניתן להשיג על ידי השלמת משימות-הצד וביזת ארגזים וחביות שונים הפזורות ברחבי השלבים. משימות אלו כוללות לרוב גניבת מטוס/מסוק או ביצוע שוד של שיירה מזויינת. סה טו. הנקודה הזו לבד יכולה לשבור רודפי "גביעים" ומי שנוטה לשחק לבד בדרך כלל, מהסיבה הפשוטה שצריך לעשות את זה המון ה-מ-ו-ן פעמים. אפשר לומר שיצא לי לשדוד יותר שיירות מלג'ון מרסטון עליו השלום.

עם "הכסף" שחסכתם ניתן לשדרג את יכולות השחקן (עמידה בכדורים, ריצה שקטה וכו'). מדובר במערכת שדרוג דלה למדי ששמה יותר דגש על כמות מאשר מבחר. לדוגמא, כל השדרוגים של הרימונים וה-C4 מסתכמים בכמות אותה ניתן לנשוא ולא דיליי, עוצמת פיצוץ וכו'. כאילו נגמרו להם שם הרעיונות או שאולי 5 שנים לא הספיקו לפיתוח. מערכת הנשק וקיסטום הדמות לעומת זאת הן גן עדן של ממש. כל פריט לבוש אפשרי, כל הכוונות, מדפסים והקנים שאפשר לחשוב עליהם וכמובן ייצוג כחול לבן לרובה הסער הישראלי "תבור" שהוא במקרה רובה הסער הכי טוב במשחק. רק שלא תחשבו לרגע שלהשיג את כל החלקים והרובים עצמם זה דבר שבעל מה בכך. במשחק פזורות עשרות תיבות עם נשקים ושדרוגים שונים ועל מנת לגלות את המיקום שלהם יש לתחקר מס' משת"פים ודמויות מפתח.

ישנם 3 דרכים להתנייע בעולם המשחק: באויר בים וביבשה. באויר בלבד ביליתי קרוב ל-8 שעות לפי מסך הסטטיסטיקות וזה לא מפתיע בהתחשב בגודל העצום שבו. רק חבל לי שלא יכלו לאמץ מכניקת תעופה כמו ב-JUST CAUSE 3 או אפילו GTA. במקום זה קיבלנו אי יכולת לעשות Strafe (לזוז מצד לצד) והכי הזוי – אין כוונות למסוקים שמותקנים עליהם כלי נשק. יכלו לעשות מזה משהו הרבה יותר ממה שזה אבל לבסוף הסתפקו בלא יותר מאמצעי תחבורה. איך ג'ו ממקס הזועם אומר? MEDIOCRE!.
בים הייתי על סירות למיניהן אולי 10 פעמים במצטבר כך שאין הרבה מה לחוות דיעה.
ביבשה יש אי-אלו טנדרים, ג'יפים ואופנועים כאשר לכל אחד כושר עבירות תנועה משלו. הדבר הכי טוב בנהיגה הוא שניתן לעשות "השתק" לרדיו. יש בדיוק תחנה אחת לכל רכב ורכב והיא תמיד במצב חפירות בספרדית מתקדם. מעבר לכך יש לאן לשאוף עם הפיזיקה. אני די בטוח שאופנוע לא אמור לעשות 180 מעלות באויר כשמתנגשים איתו בסלע למשל. גם היה לי קצת מוזר שהרכב היחיד עם 6 גלגלים במשחק מתקשה בעליות. אבל סה"כ אין כאן משהו שהוא שובר את מהות המשחק.

היופי במשחק מסוג עולם פתוח הוא החופש לעשות מה שבא לך וללא זמני טעינה. ב-GRW מפעם לפעם יכפו עליכם לבצע משימה כלשהי באקדחים שלופים אבל ב-90 אחוז מהמקרים תוכלו לבחור את דרך הפעולה. אממה? ככל שמתקדמים במשחק הוא יותר ויותר מעודד את הגישה השקטה והטקטית. ישנם שלבים שבהם מעורבים ה-Unidad – צבא בוליביה המונה חיילים עם שריון חמושים עד השיניים שמזעיקים תגבורת יותר מהר ממג"ב במשחק של ביתר-סכנין בדוחה. לשחק את רמבו כשהחבר'ה האלה בסביבה זו התאבדות. כאן נכנס אלמנט "רוח הרפאים" לתמונה ואחד הדברים הבודדים ש-GRW עושה על הצד הטוב ביותר.

Ghost Recon בתרגום חופשי הוא סיור רפאים בשטח האויב. לכן יעמוד לרשותכם רחפן זעיר אותו תוכלו לפרוס בכל רגע נתון ולהשקיף על המתרחש. הרחפן הוא חלק אינטגרלי מהמשחק ובלעדיו GRW היה הופך לקצת יותר כמו GTA. ניתן להרכיב עליו ראשי קרב שונים: EMP, רעשן, מרפא והאהוב עלי מכולם והשימושי ביותר – נפץ. יכולת התצפית הנוחה שלו יחד עם ראית הלילה והחום הופכים את שדה הקרב לחימר ביד השחקן. מעבר לגיבוש דרך פעולה וזיהוי פרצות אבטחה, ניתן לזמן ירי ארטילרי, כוח עזר של המורדים שייצור הסחת דעת, סריקה מודיעינית שתחשוף את כל האוייבים ותגבורת של חמושים שתלחמם לצידכם. אך יותר מכולם סביר להניח שתמצאו את עצמכם משתמשים ביכולת ה-Sync Shot.

כפי שהזכרתי קודם לכן, ייתכנו מצבים רבים בהם דרך הפעולה המומלצת היא של "אנשי הדממה". על מנת לאזן את הסיכויים Ubisoft מחזירה ממשחקי GR קודמים את היכולת לסמן מטרות עבור חברי הצוות ולהוציא לפועל ירי מתוזמן של עד 4 אוייבים במקביל. המראה הזה של 4 בני בליעל חוטפים כדור בין העיניים בזה אחר זה מעורר סיפוק רב ואף פעם לא נמאס. גם בידיו של השחקן הפחות מיומן מדובר בכלי נשק של ממש שכן ה-AI מסוגל לפגוע בדיוק של 100 אחוז בכל מטרה בכל מרחק שתציב בפניו. לכאורה נשמע כמו פיצ'ר OP קמעה, אך המשחק מוודא שאף פעם לא יהיו לכם חיים קלים מדי. תמיד תצטרכו לוודא שאף אחד לא מסתכל על המטרה שלכם או שחלילה הגופה תתגלה על ידי סיור שעבר בסמוך. האוייבים לא יבזבזו זמן למשמע קליע ממושתק שהחטיא אותם ומיד יתפסו מחסה ויזעיקו תגבורת אלא אם כן טרחתם להשבית את האזעקה מבעוד מועד. הם ידעו גם לאגף ולזרוק רימונים כשאתם מאחורי מחסה והחברים שלכם פשוט יעמדו שם כמו עציץ עד שתפעילו אותם.אם יש משהו שחסר בפקודות לחברי הצוות זה ללא שמץ של ספק "חפה עלי". אפשר לתת פקודות "אש", לשפר עמדות, להתקבץ או לעמוד במקום אבל כשהבלגאן מתחיל אתה די בכוחות עצמך. מזל שבדיוק בשביל זה יש COOP.

בנוסף למשימות הספור ישנה כמות פסיכית של משימות צד ואיסוף שדרוגים ומודיעין לבעלי OCD. את כל אלו ניתן ורצוי לשחק עם עד 3 חברים בשר ודם. אומנם הזאבים הבודדים בינינו עדיין יהנו מאוד אבל אם ישנה סיבה שהמשחק הזה גבר על רבים וגדולים כמו Horizon Zero Dawn בטבלאות המכירות זה ללא שמץ של ספק ה-COOP. כל אחד והחברים שלו אבל כשאתה משחק עם אחד Noob, אחד שעושה מה שבא לו ואחד שסתם בא בשביל להטריל את כולם, משעמם זה כנראה לא יהיה. יש מצב Quickmatch אוטומטי למי שמעוניין לשחק עם חברים של אנשים אחרים. רצוי לציין שמי שרכש עותק אמריקאי עבור ה-PS4 יצוות לשחקנים מארה"ב בלבד. באופן מפתיע לא זיהיתי בעיות חיבור אפילו עם ידידנו האמריקאים ואף על פי שהשמחק עושה שימוש בתקשורת P2P ולא שרת ייעודי כפי שמקובל ביקום ה-Multiplayer.

GRW הוא משחק מרהיב ביופיו. כשהבנתי שהוא הולך לתמוך ב-HDR וביכולות הגרפיות המרוחבות של ה-PS4 PRO החלטתי לוותר על גרסאת ה-PC ולא התחרטתי. זהו אחד המשחקים הראשונים שיצא לי לשחק שבאמת מצליחים לנצל את ה-OLED עד הסוף ואכן ה-B6 שלי נתנה תמורה מלאה לאגרה. חוץ מהירוק המאוד בולט שלהיערות והטקסטורות של החול וכבישי הכוכר האדמדם מה שהכי הרשים אותי היה כמות הפרטים חסרת התקדים שניתן לראות עם רדת החשכה. למעט מקרים בהם היה נוח להשתמש באמר"ל על מנת לאתר מטרות, "מראה העיניים" הזכיר מאוד את מה שאנחנו באמת מסוגלים לראות באור מועט. רק חבל שמנוע ה-Capture של ה-PS4 לא תומך ב-HDR אחרת הייתי מראה לכם כמה צילומים ממש מדהימים.

לסכום ולאחר כ-80 שעות משחק וגביע פלטינום אחד נוסף לאוסף אני יכול לומר בפה מלא: GRW היה יכול להיות הרבה יותר גדול ממה שהוא לו המפתחת הייתה לוקחת יותר דוגמאות מאולפנים אחרים. בד בבד הוא הצליח להוציא ממני כמות אכזרית של שעות משחק למורת רוחה של אישתי והמרצים בלימודים אז כנראה שמה שהוא כן עושה הוא בכל זאת עושה כמו שצריך.