עבר כמעט עשור מאז ש"ג'ון וויק" הראשון הגיע במפתיע לבתי הקולנוע, סידר לקיאנו ריבס קאמבק מהחלומות והגדיר מחדש (ביחד עם סדרת סרטי "מהיר ועצבני") את הצורה שבה אנחנו רואים סצנות אקשן בקולנוע. לקראת הסרט הרביעי והחדש שעולה הערב (חמישי) בו זמנית על מסכי הקולנוע בכל העולם, קראתי את הביקורות שכתבתי על שלושת הסרטים הקודמים בסדרה. הדבר שמשותף לשלושתם הוא שההשקעה המטורפת באקשן באה לא פעם על חשבון חוסר השקעה בדברים כל-כך חשובים כמו תסריט ומשחק. גם הסרט הרביעי מתהדר באותו קו עלילה מוכר וידוע, שבו ג'ון וויק מנהל מרדף חתול ועכבר קטלני עם אנשי ארגון "השולחן הגבוה". רק שהפעם, הוא גם נאלץ להתמודד עם המנכ"ל החדש שלו, טרוריסט צרפתי שמתהדר בשם התואר "המרקיז" (ביל סקארסגארד) . הדבר היחיד בסרט הרביעי ששונה ובו זמנית גם מאוד בולט (ולא לטובה) מהסרטים הקודמים, הוא האורך האסטרונומי שלו, שכמעט מגיע לשלוש שעות (169 דקות ליתר דיוק).

אחרי שיצאתי מההקרנה של הסרט, שאלתי את זהר, חבר טוב שלי מגיל צעיר, אם הוא אהב. הוא בתגובה, השתמש באלגוריה מאוד מעניינת. "תחשוב שאתה רעב ובא לך פלאפל. אתה מגיע לדוכן, המוכר שואל מה לשים לך בפיתה ואתה עונה 'יאללה אבאל'ה, תעמיס'. אז הוא מעמיס. שם פלאפל, חומוס, חריף, סלטים, עמבה, צ'יפס וחציל מטוגן מלמעלה. אתה לוקח את הפיתה שמח ומאושר, מנסה לקחת את הביס ופתאום, מרוב כל הדברים ששמו לך, הפיתה מתפרקת והכל נופל לך על המכנסיים והחולצה. זה בדיוק מה שהרגשתי בסרט'. אחרי שניגבתי את הריר מהחשק העז שהיה לי לפלאפל וחשבתי יותר לעומק, הבנתי שזה גם מה שאני הרגשתי. מצד אחד, "ג'ון וויק 4" עמוס וגדוש בכל טוב. מצד שני, העומס הזה מכביד עליו ומוציא אותו מאיזון.
את "ג'ון וויק 4" ביים צ'אד סטהלסקי, שהיה פעלולן בסרט הראשון, עבר לבימוי וביים את שני ההמשכונים הקודמים. גם הפעם, סטהלסקי נותן את כל תשומת הלב לאקשן ומנסה לחדש ולהפתיע בז'אנר שאותו הוא כבר המציא מחדש בעבר. ברמת האקשן הסרט מספק את הסחורה ובגדול, עם סיקוונסים מרהיבים של אקשן מכל הבא ליד. יריות, פיצוצים, קרבות סכינים ואומנויות לחימה. אקשן גדול, צבעוני ומטורף שעובד על כל החושים, ומתוזמר בדיוק של שעון שוויצרי עד לרמת כתמי הדם שמושפרצים בפוטוגניות לכל עבר. מודה שרוב הזמן נהניתי, וזה באמת היה מדהים (במיוחד על מסך ה-imax המפלצתי) אבל יש נק' בסרט שבו החליטו להפוך את ג'ון וויק לשילוב של גיבור על של מארוול עם דמות מצוירת מהלוני טונז, מה שמחק ממנו את מימד האמינות והפך אותו למשעמם ויומרני.

מה שמוביל אותי לבעיה העיקרית של הסרט הזה, שזו אותה הבעיה שממנה סבלו גם ההמשכונים הקודמים. ההשקעה חסרת התקדים באקשן באה על חשבון ההשקעה בתסריט והסרט נראה כמו אוסף של סצנות אקשן לא אחידות ברמתן שחוברו אחת לשנייה בגסות וברישול. הסיפור מתנהל באותה תבנית מוכרת, כאילו שלקחו את התסריט של הסרט הקודם, עשו קופי פייסט, מחקו כמה שורות ולחצו על SAVE. הדמויות לא מפותחות מספיק ואין רקע סיפורי, כך שקשה להבין את היחסים ביניהן והדיאלוגים מעטים, רזים ומביכים. לזה אני מוסיף גם את המשחק של השחקנים, שכנראה הבינו בין השורות שהצופים באים בעיקר בשביל האקשן ואפשר לעגל פינות. קיאנו ריבס עשה קריירה שלמה מלהיות שחקן עם הבעת פנים אחת, וגם הפגין לא מעט הומור עצמי כשצחק על זה בעבר, כך שבמקרה שלו אני יודע למה לצפות ולא להתאכזב. שאר הקאסט משחקים בחצי כח, וזה די חבל ששחקנים איכותיים כמו לורנס פישבורן ואיאן מקשיין נמצאים פה לקישוט ובאו בעיקר בשביל הכסף. מכולם בולט לרעה ביל סקרסגארד (שהבריק בתור הליצן פניוויז ברימייק של "זה") בתפקיד המרקיז. המרקיז אמור להיות הבאד גאי של הסרט. בפועל, קיבלנו נבל לא מפחיד, עם כריזמה של נעל ומבטא צרפתי מגוחך שהופך אותו לקריקטורה. איפה הוא ואיפה פניוויז?

הצופים הצעירים (וגם המבוגרים יותר) שמילאו את האולם בהקרנה שבה נכחתי נהנו מכל רגע מהאקשן. אז אם אתם חובבי אקשן, לכו לראות את הסרט על המסך הכי גדול ותכבו את המוח ביחד עם הטלפון כדי ליהנות ממנו. השאר יכולים לחכות שיגיע לטלוויזיה.

בקיצור – אפשר לראות.

"ג'ון וויק 4" – ארצות-הברית 2023. 169 דקות. בימוי: צ'אד סטהלסקי. תסריט: שיי האטן, מייקל פינץ', דרק קולסטאד. שחקנים: קיאנו ריבס, לורנס פישבורן, איאן מקשיין, ביל סקארסגארד, דוני יין, לאנס רדיק, קלנסי בראון, הירוקי סאנאדה, רינה סוויאמה, שאמיר אנדרסון, סקוט אדקינס, מרקו זארור.